דימויה של דיאנה במנזר סן פאולו בפארמה
בתקופת הרנסנס הייתה שאיפה להחיות את העולם הקלאסי גם באמצעות הדמויות והסיפורים המיתולוגיים, אולם, אין זה חיקוי בלבד של התרבות הפגנית, אלא שילוב של המורשת הקלאסית עם המורשת הנוצרית. השכבה המשכילה הורגלה לאתר ולהבחין במובנים השונים של יצירות האמנות ונראה כי גם במנזר זה ישנן כמה שכבות ועל הצופה לנסות ולהבין את פשרן.
בין מציאות לדמיון
המיתולוגיה היוונית מרתקת עד היום ומשפיעה על כל תחומי חיינו, היא עשירה במעשים ובסיפורי האלים ושני הספרים המוכרים ביותר הם האיליאדה והאודיסאה של הומרוס. הרומאים היו אספנים והם הטמיעו בפולחן שלהם אלים מעמים שונים, אולם את המיתולוגיה היוונית הם מאמצים כמות שהיא, הם מרחיבים ומעשירים סיפורים ומשנים כמעט את כל שמות האלים: זאוס בשמו היווני הוא יופיטר בשמו הרומי ואפרודיטה היא ונוס.
הערים, פדובה וונציה, כמרכזים קדושים
הפולחן של השרידים הקדושים הוא מרכיב חשוב באמונה הנוצרית. הקדוש מתווך בין האלוהים לאדם המאמין; הוא מסנגר על האדם, הנזקק למערכת של מתווכים בדמותם של הקדושים. שתי ערים חשובות, בהן התקיימו פולחנים, במקומות בהם נמצאו שרידים קדושים, הן פדובה וונציה. המאמר יעסוק, בדרך בה התפתחו ערים אילו כמרכזים קדושים, בימי הביניים והרנסנס.
כיצד מוצגת דמותו של סטפנוס באמנות בהשוואה לכתוב
ההיסטוריה הנוצרית הקדושה ובמרכזה ישו, מריה והקדושים, מהווה יסוד מרכזי של התרבות והאמנות המערבית. אין ספור יצירות אמנות הוקדשו לתיאור רגעי המפתח בחייהם של אלה ובחיבורי זה אתמקד בדרך בה בחרו אמנים שונים לתאר את דמותו של סטפנוס הקדוש, בהשוואה לכתוב במקור העתיק.
האמנות ככלי להפצת עיקרי האמונה
במאות הראשונות, האמנות הנוצרית הקדומה התפתחה בהיחבא בגלל רדיפות והיא החלה לגבש את המוטיבים והנושאים בצורה הדרגתית. האמנות הייתה הדרך למשוך את הקהל לשורותיה, היא הציגה על הקירות יצירות שכללו: סיפורים, משלים ואלגוריות, כדי לחנך, ללמד ולהבהיר לקהל את עיקרי האמונה הנוצרית.