מבוא
העברת מושב האפיפיור לאביניון במאה ה-14, הותירה ואקום באיטליה והובילה לתקשורת קשה יותר עם הכס הקדוש. גורמים אלה עודדו את ראשי הערים ואת אנשי הכמורה, של ערים בצפון איטליה, לקחת על עצמם, לזהות ולהכיר דמויות דתיות קדושות. גורמים רבים הובילו לעניין אזרחי בקדושים אלה, אבל ניתן גם להניח, כי היה מחסור בשרידים קדושים; לניסים ולמעשים של הקדושים, הייתה מידה מסוימת של מידיות להבאתם של אלה הרחוקים יותר. יתר על כן, מסדרים דתיים, קידמו לעיתים קרובות, את אותם קדושים שהיו מזוהים איתם, כחברים מן המניין; כחברים המשתייכים למסדרים נוצריים מסוימים או מקורבים. התפקיד המרכזי שמסדרים אילו מילאו בחיי העיר, בימי הביניים המאוחרים והרנסנס, העניקה להגנה שהקדושים נתנו, משקל דתי ופוליטי גדול.
הנצרות חוללה שינוי גדול בהתייחסות למקום הקדוש ולתפיסות הרוחניות של מקום זה, הפולחן הוכנס פנימה לתוך הכנסיות, אליהן נכנס גם האדם המאמין. מעשה הפולחן הפך לאינטימי יותר ואפשר תחושת קירבה רבה יותר בין המאמין לאל. הפולחן של השרידים הקדושים הוא מרכיב חשוב באמונה הנוצרית, הקדוש מתווך בין האלוהים לאדם המאמין; הוא מסנגר על האדם, הנזקק למערכת של מתווכים, בדמותם של הקדושים. שתי ערים חשובות בהם התקיימו פולחנים במקומות בהם נמצאו שרידים קדושים, הן פדובה וונציה, כיצד התפתחו ערים אילו כמרכזים קדושים בימי הביניים והרנסנס.
אחד מן הקדושים החזקים והחשובים הוא הקדוש אנטוניו מפדובה (Antonio di Padova), החיבור בינו לבין העיר, השפיע על ההיסטוריה הכלכלית, האזרחית, הפוליטית והדתית של פדובה, שהופכת באמצעותו למרכז קדוש ורוחני ועל כך אדון בפרק הראשון. אנטוניו, בלט בידיעותיו, בכישרון הנאום שלו, בלהט החזון, בהטפותיו; היה אחד מן המטיפים הכריזמטיים ביותר בימי הביניים. העלייה לרגל למקומות קדושים, היא תופעה רחבה, תרבותית ודתית, היא מסע למקום קדוש; מקום שקיבל את קדושתו לאחר מאורע נשגב או בגלל שבו קבור קדוש נערץ. נראה כי, עם מותו וקבורתו בפדובה של אנטוניו, החלה נהירה גדולה של עולי רגל ופולחנו התפתח בצורה מהירה ואינטנסיבית. הפולחן, בכנסייה בה נקבר, התרכז לרוב סביב שרידיו, אולם במהלך השנים הובאו שרידים קדושים נוספים; חזקים בחשיבותם ובעלי עוצמה, מה שהגדיל את קדושתו של המקום ועל כך אדון בפרק השני.
לוונציה היה כמעט הכל – צי חזק, חוקה ועושר רב, אולם היה חסר לה קדוש שיעניק לה את ההילה הדתית. גופתו של מרקוס הקדוש (Marcus) הובאה לעיר ובטקס רב משתתפים הוא נקבר והפך לפטרונה של העיר. המניע של המדינה ונציה ,באיסוף שרידי קדושים, מתפתח וגדל , אלה מפוזרים בעיר כולה, על ונציה כמרחב קדוש ועל פטרונה של העיר, אדון בשני הפרקים הבאים. אף על פי, שמרקוס הקדוש היה פטרון העיר, הובאו לעיר קדושים חדשים וייסדו מרכזים בהם נערך פולחנם, אלה התחרו על תשומת ליבם של עולי הרגל והמאמינים, מן העיר ומחוצה לה ותרמו להתפתחותה של ונציה כמרכז קדוש וחשוב ולחלק קטן מהם אייחד את הפרק האחרון בעבודתי זו.
