מבוא
הסגנון הניאו קלאסי מתפתח בצרפת, הוא שולט מסוף המאה ה-18 ועד ראשית המאה ה-19 והתבטא: באדריכלות, בפיסול ובציור. עד המהפכה הצרפתית האמנות שרתה את בית המלוכה והאצולה וסגנון זה מתאים את עצמו למציאות המשתנה, במעבר משלטון מלוכני לרפובליקה. זוהי אמנות בעידן של תהפוכות; יחד עם השינויים החברתיים, התחוללו שינויים באמנות ובתפקידיה. קיים רצון לחזור לאמנות הקלאסית שבה מגולמים ערכים ותפיסת עולם, המתאימים לתקופה זו, בה רוצים ליצור אדם חדש שהדגם הקלאסי משמש לו כהשראה. אדם שהוא אזרח אידיאלי, בעל תכונות נשגבות, אדם מוסרי הפועל על פי ההיגיון ולא על פי הרגש, אדם המתגבר על קונפליקטים רגשיים ומגלה איפוק, אדם בעל יכולת להקרבה עצמית.
צייר צרפתי בולט בתקופה זו היה ז'אק לואי דויד (Jacques Louis David, 1748-1825) והוא מצייר – בשנה רבת משמעות בהיסטוריה המערבית, את הליקטורים מחזירים לברוטוס את גופות בניו משנת 1789 (תמונה מס' 1).[1] ציור זה ממוקם בנקודת מפנה היסטורית, הן מבחינת ההיבט הכללי של האמנות הצרפתית ככלל והן מבחינת האמן בפרט. האם ניתן לומר כי, הליקטורים מחזירים לברוטוס את גופות בניו, משקף את התמורות והשינויים שהתחוללו. נראה כי לאמן קשה, בתקופה סוערת זו, להתנתק מן המציאות ואמנותו יכולה להיות מושפעת מהתמורות המתחוללות והאווירה השוררת בצרפת. ציור זה הוא מיתוס מן התרבות הרומית, סיפור של גבורה והקרבה עצמית, לכן, תחילה אבדוק האם קיים כאן מסר וניסיון ליצור תכונות מקבילות, בין הדמות הראשית בציור, ברוטוס, לבין תכונות הנדרשות מבן התקופה. שנית, אבחן את נושא התעמולה הסוציולוגית כמקדמת את חשיבותה של ההקרבה העצמית למען המדינה. לאחר מכן, אבדוק את התייחסותם של כותבי האנציקלופדיה בדבר תפקידה של האמנות, מלבד להיות אובייקט של יופי, אשר מהנה את הצופה בה. קיימות גישות רבות במחקר בדבר עבודותיו של דויד ככאלה המתפקדות ככלי תעמולה. נראה, כי קשה לנתק את הדיון ביצירתו מבלי להתייחס לאירועים בתקופה רבת תהפוכות זו וראשית אסקור חלק מן הגישות במחקר העוסקות בעבודותיו.
[1] ביוגרפיה על חייו של ז'אק לואי דויד, ניתן לקרוא בהרחבה, בספרה של Anita Brookner, Jacques-Louis David (London: Thames and Hudson, 1980).
