הסירנה מן המיתולוגיה היוונית פיתתה מלחים בשירה מתוקה, שירה קטלנית שהביאה אל מותם. כשהסירנה נשמעת אצלנו עכשיו – היא חדה, חותכת את האוויר, שוברת את השקט ונועדה לשמור על חיינו. במיתולוגיה הסירנה משכה אל הסכנה; היום היא דוחפת אותנו ישר אל המרחב המוגן.
אותה מילה, שני סיפורים או מיתוס שהפך למציאות.
הסירנות היו נימפות ים יחידות ומיוחדות. לא ברור מה היה מספרן, אבל כנראה שלא יותר מחמש. האגדה מספרת שהן חיו למרגלות העיירה סורנטו, ומכאן שמה של העיירה, שנמצאת על אחת מן הדרכים היפות בעולם – 'קוסטיארה אמלפיטאנה ,(Costiera Amalfitana) 'דרך החוף של אמלפי.
מי הן הנימפות?
הנימפה היא אישה, משהו בין אלה לבת אנוש ומשמעות המילה היא עלמה או בחורה. הנימפות חיו בטבע: ליד מקורות מים – כמו הנימפה 'קליתיאה' – שהפכה בסיפור המיתולוגי לפרח, הוא פרח החמנייה, שעוקב במבטו אחר השמש עד עצם היום הזה; בהרים, כמו הנימפה 'אכו' – שמסיפורה קבלנו את ה 'הד'; ביערות – כמו הנימפה 'דפנה' – מכאן ה Laurus Nobilis עץ או שיח הדפנה. הנימפות מאוד אהבו את מעשה האהבה, ומכאן יש לנו את המושג 'נימפומניה' – השיגעון של הנימפה.
על פי הגרסה הפופולרית, אביהן של הסירנות הוא אָכֶלוֹאוס, שהיה אל נהר, ואמן הייתה מוזה. כך הסירנה היא דמות המחברת טבע פראי (האב) וקול נפלא (האם). שירתן הייתה שמימית, עד שהמלחים ששמעו אותן היו – על פי גרסה אחת – נוטשים את המפרשים והמשוטים, מצטופפים על הסיפון ומאזינים להן מהופנטים. הסוף היה רע ומר: ספינותיהם התרסקו אל סלעי החוף וכולן ירדו אל המצולות. על פי גרסה אחרת, הסירנות שחו, התקרבו אל האוניות ופצחו בשירתן המהפנטת; המלחים היו יורדים אליהן לתוך המים, והסירנות היו מושכות אותם לתהומות הים.
מה היה בסופן של הסירנות?
בתום מלחמת טרויה הארוכה, חזר אודיסאוס, מלך איתקה, הביתה במסע ארוך של עשר שנים. הוא עבר הרפתקאות רבות, עד שהגיע לאשתו האהובה פנלופה. באחת מן התחנות בדרך הוא פוגש את קירקה, אם כל המכשפות, שאהבה אותו בכל לבה; היא מזהירה אותו מן הסירנות, והוא מחליט לבדוק את הנושא. היא אומרת לו כך:
"אל הסירנות תגיע תחילה, המכשפות כל אדם, השבות בקסם קולן כל העובר לידן. מי שקרב אליהן, איש נבער, ושומע את שירת הסירנות, לא יראה את אשתו וילדיו, כי בשירתן הערבה מכשפות אותו. הסירנות, יושבות באחו, וסביבן ערמות עצמות של בני אדם נרקבים, ועורם מעליהם קמל." (האודיסאה, ספר יב').
האמינו כי אדם שיצליח לשמוע את שירתן מבלי למות, יהיה זה שיביא למותן. אודיסאוס החכם מחליט לנסות; הוא מבקש ממלחיו לקשור אותו חזק לתורן הספינה, ומנחה אותם לשים דונג באוזניהם. כך הצליח לשמוע את השירה, בעוד מלחיו – שלא שמעו דבר – ניווטו את הסירה ללא פגע. כאשר הבינו הסירנות שאודיסאוס גילה את סודן, הן התאבדו בקפיצה אל מצולות הים.
באופן אירוני, השם נשאר אותו השם, אך תפקידו התהפך לחלוטין. בעוד הסירנה המיתולוגית השתמשה בקולה כדי להפיל את המלחים למצולות, הסירנה המודרנית משתמשת בקולה כדי להרים אותנו מהשגרה ולהריץ אותנו אל חוף המבטחים של המרחב המוגן. מה שהיה פעם פיתוי קטלני, הפך היום לכלי מציל חיים.
אחד השירים האיטלקים המושמעים ביותר (אם כי הוא נכתב בשפה הנפוליטנית) הוא שירו של ג'מבטיסטה דה קורטיס (Giambattista de Curtis) 'חזור לסורנטו' .(Torna a Surriento).זהו שיר הלל לעיירה היפה סורנטו, בו הזמר שר ואומר לכל אחד שביקר ועוזב, שהוא עוד יחזור. באחד הבתים יש אזכור של הסירנות.
הבט מסביב, אל אותן סירנות
שמביטות בך מוקסמות
והן אוהבות אותך כל-כך,
היו רוצות לנשק אותך!
Guarda attuorno, 'sti Ssirene
Ca te guardano 'ncantate
E te vonno tantu bbene,
Te vulessero vasà!
אנא אל תלך,
חזור נא אל ביתנו,
שוב לסורנטו ולחיי.
Ma nun me lassà
Nun darme stu turmiento.
Torna a Surriento, Famme campa.
מתוך הרצאה שלי
