יום שישי הטוב – יום מותו של ישוע. למה יום טוב?

 

תקופת הפסחא היא תקופה בת 90 ימים:

שלישי השמן – אכילה מרובה לפני הצום. (היום האחרון של הקרנבלים).

רביעי של האפר – תחילת הצום והתענות.

צום הלנט – 46 ימים ברוטו, 40 ימי תענית נטו. (מכאן גם צום ארבעים הימים).

יום ראשון של הדקלים. (יום כניסתו של ישוע לירושלים).

יום חמישי הקדוש – (הסעודה האחרונה/רחיצת הרגליים).

יום שישי הטוב – (הצליבה והמוות).

יום שבת – שבת האור, שבת השקט.

יום ראשון, הפסחא – יום תחייתו של ישוע.

הפנטקוסט חג השבועות – ירידת רוח הקודש על השליחים.

קורפוס דומיני – חג הלחם והיין (הצגת הנס ברבים).

שיאה של התקופה הזו הוא השבוע הקדוש, בו מנציחים אירועים מימיו האחרונים של ישוע. הוא מתחיל ביום ראשון של כפות התמרים – הכניסה לירושלים, יום שישי הטוב – הצליבה והמוות ושיאו הוא חג הפסחא, ביום ראשון שלאחר מכן, יום תחייתו של ישוע.

למה לכנות את יום מותו של ישוע יום שישי הטוב? היום בו המשיח, הולך לעולמו, בדרך קשה וברוטאלית.

הצליבה היא, מצד אחד, אירוע של ייסורים וקורבן, אבל מן הצד השני, היא גם אירוע של ניצחון, זה הרגע המיוחד והמיוחל, בו האנושות נגאלת מן החטא הקדמון (האכילה מפרי עץ הדעת, חטאם של אדם וחווה), הרגע בו קורבנו של ישוע, הוא פתח לגאולה לאנושות כולה. יש שני היבטים, שכביכול סותרים האחד את השני, אבל במחשבה הנוצרית הם משלימים: קורבן ואירוע של ניצחון. ישוע בסבלו ובמותו, נותן לאדם המאמין, אם יקיים את כל הסקרמנטים (הטקסים הקדושים), פתח לישועה וכניסה לגן העדן. לפני תקופתו, אדם לא יכול היה להיכנס לגן העדן. לכן, הנוצרים עוברים מצער לשמחה, ביום תחייתו של ישוע הוא חג הפסחא.

 

אחת מהיצירות האהובות עליי, המתארת את הכאב והצער ויחד עם זאת גם את ההבנה שאין מה לעשות, זה היה תפקידו של ישוע, נמצאת בעיר בולוניה. העיר שהביאה לנו, בין היתר, את רוטב הבולונז, האוניברסיטה הראשונה, אבל גם את היצירה "הקינה על מותו של ישוע", של ניקולו דל ארקה משנת 1485, הנמצאת בכנסייה סנטה מריה דלה ויטה בעיר. ממש בקצרה, כמה מילים על היצירה הנפלאה הזו.

כמו במחזה על במה עומדות הדמויות והדמות המרכזית היא דמותו של ישוע המת. יש קונטרסט בין ישוע השלו לאנשים סביבו, מה שגורם לנו הצופים לחשוב שאם נהיה כמוהו, גם לנו יהיה מוות שליו. אנחנו מעבירים את מבטנו מדמות לדמות ונשאבים אל תוך ההתרחשות. לכל אחת מן הדמויות יש תגובה רגשית אחרת וזאת בהתאם למערכת היחסים שיש בינה לבינו.

משמאל, יוסף הרמתי/נקדימון, שסייע בהורדתו מן הצלב, מהורהר, חושב. הוא לא כל כך מקורב לישוע. במרכז יוחנן תלמידו האהוב. הכאב והייסורים שלו אינם מוצגים בסערת רגשות, אלא דווקא בהרהורים פנימיים, באמצעות גביני עיניו המכווצים וידו התומכת בפניו. המבט, ללא מיקוד, דבר המעיד על הרהורי הנפש. את מריה האם אנחנו רואים מצד ימין של יוחנן. רגע כואב ועצוב בו מקבלת האם את גופת בנה, היא יוצרת קשר רגשי חזק עם הצופה, זהו קשר אינטימי בין הדימוי הקדוש ובין הצופה המאמין. גדעון עפרת אומר, כי היפוכה של השתיקה הוא הצעקה, אנחנו צועקים בכאב-הגוף ובשבר-הנפש. יש כאן ניגודיות בין הפנים לידיים, פניה כואבות, אבל הידיים "סגורות". בא להעביר לנו את המסר שהיא מתנהגת כמו אמא נורמלית, בצערה הגדול ביותר וזאת רואים בפניה, אולם באמצעות הידיים הסגורות, אנחנו יודעים שהיא מבינה כי בנה עתיד, במותו, להביא ישועה למין האנושי. הדמות האהובה עליי ביותר, היא דמותה של מריה מגדלנה, הנראית בצד ימין, מנקודת מבטו של הצופה. היא, כמו מריה השנייה לידה, מגיעות אל האירוע הטרגי בריצה, כמעט מטורפת והן מקרינות אל הצופה זעקות שבר ומחוות המורות על חוסר יכולתן להאמין באסון שהן רואות. כולם כבר יודעים והן השתיים, רק עכשיו מבינות את מה שאירע. מריה מגדלנה, היא הכי היסטרית מבין כל הדמויות. רבידות הבד העוטפות אותה מתבדרות ברוח דמיונית, בעלת עוצמה אדירה הדוחפת אותה אחורה, מה שמעניק לסצנה כולה אווירה של סערה; אין חלק של הבגד שאיננו בתנועה, מה שמעיד על סערת הנפש.