עכבר העיר ועכבר הכפר – סיפור ילדים?

למי שלא זוכר את הסיפור שסיפרנו, הנה תקציר. שני עכברים בני דודים, האחד מתגורר בכפר והשני בעיר. יום אחד מזמין עכבר הכפר את בן דודו לבוא אליו ומגיש לו ארוחה, כמו שאוכלים בכפר. ראה זאת עכבר העיר ואמר, זה כל מה שאתם אוכלים? בוא אליי לעיר ותראה ארוחה טובה מהי. מגיע אליו עכבר הכפר לביקור ושם הוגשו מאכלים נהדרים, אבל עכבר הכפר לא יכול היה לאכול. היו שם הרבה חתולים (יש מקורות אחרים, האומרים, שאלה היו דווקא כלבים), שלא אפשרו לו לאכול. הנמשל הוא, כי עדיף לאכול שעועית בשקט, מאשר לזלול עוגות בפחד.

ונחזור למקור. למעלה מ 600 משלים, במשלי איזופוס, שנאספו לספר בסביבות שנת 300 לפנה"ס.

מיהו אֵיזוֹפּוּס?

רב הנסתר על הגלוי. בכל מה שנוגע אליו, יש לנו יותר שאלות מתשובות. היסטוריונים חושבים כי חי בין השנים 562-620 לפנה"ס, וכנראה היה עבד. יש המתארים אותו כאדם מכוער או נכה, אבל הוא הצליח, בגלל הדמיון הפורה שלו, להמציא סיפורים נפלאים. הוא תיאר בני אדם ובעלי חיים בדרך אלגורית. היסטוריונים טוענים, כי היה אדם חכם ואמיץ, שלא אחת הסתבך בצרות וברבים מן המקרים, כדי להינצל ולא להיענש, היה ממציא משלים מצחיק.

וכך כתוב בספרו של אליעז, בסיום המשל על "עכבר העיר ועכבר השדה":

…"אימת-העכברים, הוא החתול

רחרח באפו, שפמו סומר

היכן יש עכבר? היכן יסתתר?

מכריות כפו שלף ציפורניים

חדות וממורטות, אוי לעיניים

עזב החתול, עוד הדלת נסגרת

יצאו עכברים מן המחתרת

אמר עכבר השדה לעכבר העיר:

תודה על האירוח, ידיד יקיר

אך טובו לי גרגירי היער ממטעמיך

ומפחד הבעלים וחתולו, אדוניך

משולחנך לא עוד אתעדן ואוכל

והייתה לי ביער נפשי לשלל!"

משלים אלה זכו לתרגומים שונים במהלך השנים, אחד מהם נכתב על ידי הורטיוס הרומאי, במאה ה-1 לפנה"ס. הוא כתב סאטירות, משלים עם מוסר השכל. שם הוא מספר את הסיפור של שני העכברים. הוא מבקש להדגיש, שאנשים חייבים ליצור, אלה שקשה להם ליצור בעיר, צריכים לעבור לכפר (כמו שהוא עשה). יש התפתחות ושינוי של האידיאולוגיה הזו במהלך התקופות, אידיאולוגיה זו קמה לתחייה ומלווה את אנשי הרנסנס, לא במובן הפשוט, של מגורים בעיר ומגורים בכפר, אלא הרבה יותר מורכב.

בתקופת הרנסנס, לצד תפיסות העולם ואורח החיים של האנשים שחיו באותם בתים, ניתן דגש על התחייה של רומא העתיקה – יוצאים מנקודת הנחה שהרנסנס הוא חזרה, במובן רחב, אל העת העתיקה ובעיקר לרומא. האם האוכלוסייה העשירה, שחיה באיטליה, חידשה את צורות החיים של רומא העתיקה? ואם כן במה זה בא לידי ביטוי, ומהי האידיאולוגיה מאחורי רעיון זה?

בתקופה זו, אנחנו רואים החייאה של שתי צורות מגורים, שהיו מקובלות ברומא העתיקה – העירוניים והכפריים.

הארמון – פאלאצו, מקור המילה מלטינית palatium – ארמון, מגורים גדולים או מגבעת הפלטין, אחת משבע הגבעות עליהן נבנתה רומא). האריסטוקרטים בנו בתים גדולים, מבנה המשמש למגורים עירוניים. ברוב המקרים הוא המקום שבו המשפחה מנהלת את העסק העירוני שלה – לא רק גרים שם, אלא גם מנהלים את העסקים מתוך הארמון.

הווילה – מבנה שנועד למגורים מחוץ לעיר. יש 3 סוגים של וילות:

1. וילה סוב אורבנה – וילה שנמצאת לרוב מחוץ לחומות העיר, אבל קרובה לעיר. הווילות שימשו בעיקר למגורים, זמניים או עונתיים.
2. וילה רוסטיקה – וילה כפרית שכוללת משק חקלאי ומבנים לאחסון תבואה. ברוב המקרים הווילות האלה שימשו למגורים עונתיים.
3. וילה שבנויה כמו ארמון – היא גדולה ונמצאת מחוץ לעיר, ללא משק חקלאי. נבנתה לרוב למגורים עונתיים ובדרך כלל, יש בה שתי מערכות זהות של מגורים – חצי לקיץ וחצי לחורף, לפי כיווני השמש. לדוגמא, וילה פרנזה, בקפרארולה (לציו, איטליה).

בפולקלור של כל תקופה, האיכר שאף לריגושים של העיר והאדם שגר בעיר רצה את החיים השקטים של הכפר. העשירים בנו לעצמם בתים, פה וגם שם. בספרות של רומא העתיקה, אפשר למצוא כותבים ומשוררים שהתייחסו לכך, לכולם הייתה עמדה דומה לגבי החיים בעיר ובכפר. אם החיים האורבניים הם חיים של ניהול עסק, אך חיים קשים של לכלוך, רעש וכו', הרי שהווילה היא מקום בו ניתן להירגע ולחיות באוויר הצח.

מה קורה במאה ה-14?

1. פטררקה המשורר חי במרבית חייו באביניון, בזמן שנמצאה שם האפיפיורות. הוא כותב חיבור שנקרא ויטה סוליטריה Vita Solitaria – חיי התבודדות. בספר הזה הוא מחיה את הרעיון הרומי של חיי הרהור שיכולים להיעשות אך ורק במקום שקט ולא במקום כמו אביניון. חלק גדול מהספרות הענפה שלו, הוא כותב כשהוא מבודד – חיי בידוד לחלוטין, שאינם באים במגע כמעט עם אנשים. זו צורה אחת שאנו מכירים במאה ה-14.
2. בוקאצ'ו, שכתב את דקמרון, בזמן המגפה השחורה. הוא מספר לנו על קבוצה של עשרה נערים ונערות שעוזבים את פירנצה ובורחים אל האזור הכפרי לווילה. שם הם יושבים ומעבירים את הזמן בסיפור סיפורים. הוא מתאר כיצד בזמן המגפה, אי אפשר לחיות בעיר – היא איננה ראויה למגורים ולכן צריך לצאת לאזור הכפרי, בשל התנאים של האוויר הצח. שהרי האוויר בעיר הוא אוויר מזוהם שיכול לגרום למחלות ולתמותה.

מה קורה במאה ה-15?

אנו מוצאים שני זרמים אידיאולוגים – לא אחד, שטוען שבכפר יותר טוב מבעיר, אלא שני זרמים הידועים כויטה אקטיבה וויטה קונטמפלטיבה החיים הפעילים וחיי ההרהורים.

1. קבוצה ראשונה. משתנה הצורך או החשיבות לגבי החיים בכפר. הכפר הוא טוב כיוון שאפשר להחזיק משק חקלאי והוא תומך כלכלית בעיר, אך זה לא מקום בו אתה חי את חייך, תוך התבודדות מוחלטת. חשוב לפתח את העיר, המסחר והכלכלה. אתה יכול להיות משכיל ולעסוק בחיים הפוליטיים וגם לעשות משהו עבורך ולכן ההתבודדות הייתה פסולה לחלוטין עבורם, האדם הוא ייצור חברתי.
2. הקבוצה השנייה, ויטה קונטמפלטיבה. קבוצת אנשים שיוצאים מן העיר בכל מצב על מנת להתנתק, להתבודד ולתרגם ספרים, לכתוב את המשנה הרעיונית שלהם. זה האיזון הנכון – לא לחיות רק בעיר או רק בכפר, שאליו שואפים להגיע אנשי הרנסנס – בין הויטה אקטיבה לבין הויטה קונטמפלטיבה.

ואתם, איפה אתם רוצים לחיות?

גם מאיר בנאי, בשירו "וביניהם", שואל את אותה השאלה.

כאן, תוכלו לשמוע אותי, מספרת את משל שלוש הטבעות, מתוך דקאמרון של בוקצ'ו.