25/12 יום ההולדת של ישוע ואיזה חגיגה מדהימה יש לו בכל שנה.
אולי חגיגת יום ההולדת היפה מכולן. לא?
נראה כי היא ההמונית ביותר, בה משתתפים מיליונים בעולם כולו.
דמותה הראשונית והמוקדמת ביותר של מריה, אימו של ישוע באמנות, הייתה כאם המחזיקה בזרועותיה את הרך הנולד. לרוב כשאנחנו חושבים על יצירת אמנות של אם עליה יושב בנה, אנחנו מייחסים את הדימוי למריה וישוע. אבל, כבר בתרבויות שונות, לפני בואה של הנצרות, אפשר היה לראות דימויים מן הסוג הזה. לרוב הדבר קשור בפריון. בנבילה מול לבלוב.
שני מקורות חשובים לתיאור זה.
הראשון – איזיס, האלה המצרייה, המחזיקה את בנה, אותו היא מחזירה לחיים, לאחר שנרצח. איזיס, בין היתר, היא כוכב הים (סטלה מאריס) כמו שתהיה מריה ברבות הימים.
השני – דמטר ופרספונה, מהמיתולוגיה היוונית, אם ובת. פרספונה, הנחטפת על ידי אל השאול, נאלצת להתחתן אתו, אבל בלחץ אמה, מאפשרים לה לעלות על פני האדמה, לתקופה מסוימת. המיתוס הזה נקשר למחזור הזריעה בטבע, לצמיחה וקמילה. אבל הדימוי של השתיים, להבדיל מהקודם, הוא של שתי דמויות נשיות בוגרות. כדי לוודא שהיא תחזור לשאול, בעלה האדס נותן לה לאכול ארבעה גרגירי רימון, מה שהבטיח את חזרתה לממלכה שלו.
תמונות ראשונות של האם ובנה, הופיעו כבר באמנות הביזנטית המוקדמת ונוצרו אין סוף איקונות שלרוב היו מעץ, אבל היו גם מחומרים נוספים. איקונה היא חפץ פולחני עליו מצוירות דמויות של קדושים. (ריבוי האיקונות הביא במאות ה 8 וה 9, לאיקונוקלזם – מאבק נגד ציור מן הסוג הזה).
כמה מילים, על שתי יצירות נפלאות, המתארות את האם ובנה הרך הנולד.
פרא פיליפו ליפי, טונדו ברטוליני, 1452 (לערך), פאלאצו פיטי, פירנצה
התנוחות והתיאורים של השניים הם רבים ומגוונים, מסרים שונים, תנוחות שונות, אווירה שונה וכו'. מתקופת הרנסנס ואילך, סצנות אלה הפכו להיות ריאליסטיות וטבעיות יותר. ציורי הטונדי (ציורים שצורתם מעוגלת) לא נוצרו להצגה בכנסיות, אלא בבתים פרטיים. היה מקובל לתת אותם במתנה לאישה מן המעמד הגבוה אחרי לידה, (הלוואי עליי מתנה כזו), הגיוני היה לתת יצירה בה יש תיאורים של מריה ובנה הקטן. הפורמט העגול הזה, של פיליפו ליפי, הוא מבין הראשונים בתקופת הרנסנס והיווה מקור השראה לאמנים אחרים. סיפורו של האמן מרתק. נזיר שהתאהב בנזירה לוקרציה בוטי, שהייתה גם דוגמנית הבית שלו, אלה קיבלו הסכמה להתרת הנדרים. סנדרו בוטיצ'לי היה אחד מתלמידיו היותר מוכשרים ומפורסמים.
ברקע היצירה סצנות מחייה של מריה. במרכז הפנים הנפלאות של מריה – המדונה, עליה יושב בנה. מריה של פיליפו ליפי, לא דומה לתיאורים קודמים, היא צעירה, עדינה, רכה וקצת שברירית. זוהי מריה המעוררת בנו רגשות של הזדהות. חן, יופי, קלילות והנאה אסתטית, פיליפו ליפי מתחיל סגנון רגשני חדש, שהפך להיות פופולרי דיי מהר. ישוע אוחז ברימון ביחד עם אימו בידו השמאלית ובידו הימנית הוא מרים גרגר של רימון ומסתכל למעלה על אימו. ברימון ישנה סמליות, הוא מייצג את התחייה, תחייתו של ישוע. אתם זוכרים את הרימון מספורה של פרספונה? בכל שנה היא עלתה מן השאול, מקום המתים, לאדמה, עליה חיים, כך הרימון מסמל את תחייתו של ישוע. נראה כי השניים מושלמים ביופיים, אבל האמן רוצה להציג את היופי של הבריאה, כי היא אלוהית.
ז'אן פוּקֶה, המדונה והילד, 1450 לערך, אנטוורפן
מריה יושבת על כס מלכותי אותו נושאים מלאכים ועל ברכיה יושב ישוע העולל. דמות נשית, רזה, עם שד אחד חשוף ומצח מגולח (אידאל של יופי בימים אלה), צבע גופה, כמו של בנה אפור – לבן חיוור. הכס מהודר, משובץ בשיש, אבנים טובות וציציות של זהב רבות רושם. מקיפים אותו מלאכים בצבעים של אדום וכחול בוהקים, אלה ממלאים את החלל כולו.
לתאר את מריה כשהיא חשופת שד, זה כבר היה לנו, היא אמא המניקה את בנה. אבל כשמסתכלים כאן על היצירה הזו, נראה שהשד בכלל לא מעניין את ישוע, מה שגורם לכך שמריה נראית ארוטית. ציור זה הוא ערבוב בין רגשות של אהבה ודת ובין תחושה של חילול הקודש.
הדמות ביצירה היא דמותה של אגנס סורל, יפיפייה בה מתאהב מלך צרפת. מהר מאוד הוא ממנה אותה לפילגש המלכותית הרשמית הראשונה. הוא כינה אותה "גברת היופי" והיא הייתה לידו: ליד השולחן, במיטה, או בחדר המועצה. היא הייתה אחת הנשים העשירות והמשפיעות ביותר במדינה. אנייס תוארה בכמה יצירות אמנות, אבל ציור זה נחשב לאחד המעניינים, כאשר היא מתוארת כמריה. ציור זה הוא מעבר, בין תיאור השד הנקשר בהנקה ואימהות, לשד ארוטי. פוקה, שעל חייו אנחנו יודעים מעט, מתאר את השד בצורה חושנית, כשהוא יוצא החוצה מתוך השמלה ומוגש לנו הצופים, כמו פרי בשל. אין התייחסות של הרך הנולד לשד החשוף ולאימו הנועזת, מה שמוסיף לתחושת הארוטיות ביצירה זו.
נראה כי במאה ה-15 חשבו אחרת. אז האמינו שהמלך שמונה ע"י אלוהים עצמו, הוא קדוש והוא העניק קדושה לכל מי שנגע בו, גם לפילגש שלו.
חג מולד שמח Buon Natale.
