פעם בשנה, בחודש פברואר, נדמה שהכל נעצר.
כשחושבים על מהפכות תרבותיות בשנות ה-60 וה-70, חושבים לרוב על וודסטוק, הביטלס, לונדון וניו יורק. אבל מהפכה לא פחות חשובה, התרחשה בעיירת חוף קטנה בריוויירה האיטלקית – סן רמו. פסטיבל סן רמו היא אחת התחרויות המוזיקליות הוותיקות והיוקרתיות ביותר בעולם.
כמה מילים מתוך הרצאה שלי: "לה דולצ'ה מלודיה".
הפסטיבל איננו רק אירוע תרבותי, אלא, חלק בלתי נפרד מהזהות האיטלקית. הוא נמשך 5 ימים בחודש פברואר בכל שנה. אנחנו מקשרים את הפסטיבל עם: מלודיות רומנטיות, מלים מתוקות על גבול הקיטש, מנגינה סוחפת, המון אהבה, תשוקה, שברון לב, רומנטיקה, קסם החיים האיטלקיים. שירים מפסטיבל סן רמו, הביאו תהילה למוזיקה האיטלקית ונשארו נצחיים. גם כאן בעיירה יש שדרת כוכבים ובה לוחות ברונזה המנציחים את השירים והאמנים הזוכים – לוחית ברונזה הכוללת את שם השיר הזוכה ואת שם האמן המבצע.
הפסטיבל הראשון התקיים בשנת 1951 והשתתפו בו 3 זמרים בלבד, ששרו 20 שירים. השידור היה ברדיו, לא בטלוויזיה, כי הטלוויזיה עדיין לא הייתה פופולארית. הפסטיבל היה מקור השראה לתחרות הבינלאומית האירוויזיון, שהחלה חמש שנים אחרי, החל משנת 1956. השידור האחרון של פסטיבל סן רמו בטלוויזיה הישראלית היה בשנת 1973. באותה שנה, ישראל שלחה לראשונה נציגות לתחרות האירוויזיון (אילנית), ואנשי רוממה החליטו ששתי תחרויות זמר בינלאומיות לצופה הישראלי זה טו מאץ'. אז הורידו את סן רמו.
רוב הפזמונים של הפסטיבל היו בעבר פזמוני אהבה מתקתקים. אבל היו גם כמה שהיו קצת יותר מזה. בשנת 1970, בתקופת שיא הפופולאריות של הפסטיבל ושל הסגנון המזוהה אתו, מגיע זמר עם שיר, שהיה שונה מאוד מכל מה שהושר שם עד אז. סרג'יו אנדריגו Sergio Endrigo והשיר תיבת נח L’Arca di Noe. שיר נפלא ואחד הפזמונים היחידים בפסטיבל לדורותיו, אם לא היחיד, שהתבסס על סיפור מן התנ"ך, רק שכאן זוהי גרסה מאוד לא שגרתית של הסיפור.
כל שורה בשיר מדברת על אסון המתקרב ובא. תמונות חיים אידיאליות לכאורה, אבל במבט שני, נראה שמדובר על חזות מלאכותית. שני הבתים, מסתיימים בשורה זהה, המהווה מעין מסקנה לנאמר בשורות הקודמות, שהיא "כמה מעייף להיות אדם". העולם המתואר בשיר עומד בפני כליה כלשהי, שהרמז לכך נמצא בפזמון החוזר ושם נמצאת גם הנחמה. הפתרון היחיד שנשאר הוא בריחה עם מי שאתה אוהב וכאן לאמיתו של דבר נמצא האזכור היחיד לאהבה. על הספינה נמצאים איש ואישה חתול וכלב. "תיבת נח" מדבר על המוצא האחרון שקיים, כדי להיחלץ מן האסון והוא לברוח עם האנשים הקרובים לך.
שנות השבעים, כך זה נראה, היו שנים של שינוי בפסטיבל סן רמו. לאט לאט נוספו נושאים חדשים והפסטיבל שינה את פניו. היום במאה ה-21, כבר קשה לדבר על שיר פסטיבל סן רמו טיפוסי.
ואלה מילות השיר.
תיבת נח L’Arca di Noe
שחפים מכוונים בשלט רחוק,
וחוף של צדפים מתים.
בלילה כוכב מפלדה,
המבלבל את המלח.
פסים לבנים בתוך שמים כחולים,
כדי לכשף ילדים ולגרום להם לחלום.
הירח מלא בדגלים שבהם אין רוח,
כמה מעייף להיות אדם.
Partirà La nave, partirà,
Dove arriverà, Questo non si sa,
Sarà come l'arca di Noè,
Il cane il gatto io e te.
היא תפליג הספינה, תפליג.
לאן יעדה? איש אינו יודע.
זה יהיה כמו תיבת נח.
בה חתול כלב אני ואת.
שור שוכב על החול,
וליבו מאבד נפט.
בכל תפנית סוס עשוי פח,
משמיד את הרוכב.
אדמה וים, אבק לבן,
עיר אבודה בתוך המדבר.
הבית ריק אינו מחכה עוד לאיש.
כמה מעייף להיות אדם.
לפרטים על ההרצאה:
